בית המשפט הטיל הוצאות אישיות על עורכת דין שייצגה את עצמה בתביעה נגד שוכרים, תוך שימוש באסמכתאות דמיוניות. התנהלותה מבטאת זלזול מופגן בבית המשפט ובהליך, שכן סיכומיה היו לא יותר מטיוטה ראשונית מלאת הערות, והפנו לאסמכתאות דמיוניות ולחוק מומצא, באופן שגורם לבזבוז זמנו היקר של ביהמ"ש
תביעה שעניינה במחלוקת בין שוכרים שפינו מושכר בחלוף 11 שנות שכירות, לבין המשכירה, באשר לקיומו של חוב ובגין נזקים למושכר. מחלוקת נוספת הינה בשאלה האם ערבות שנחתמה בשנת 2009 להסכם שכירות לשנה עם אופציה להארכה, ממשיכה לחול גם כעבור 11 שנים. בין התובעת, עורכת דין ורואת חשבון, לבין נתבעים 1-2, נחתם בשנת 2009, הסכם שכירות לשנה עם אופציה. בחלוף שנה, השוכרים הודיעו בכתב על רצונם לחדש את החוזה לשנה נוספת. למרות שלא נשלחה הודעה נוספת בדבר חידוש ההסכם, המשיכו השוכרים להתגורר במושכר עד חודש מרץ 2020. בחוזה הוסכם כי במידה והחוזה יוארך, שכר הדירה יעלה כל שנה ב-5%. במהלך חלק משמעותי מהתקופה השוכרים היו בהליכי פשיטת רגל, והתשלום נעשה ברובו באמצעות הפקדת כספים במזומן.
כב' השופטת מ' צ'רקה פסקה כי יש לדחות את התביעה ברובה. כאמור, התשלומים לא שיקפו את דמי השכירות המוסכמים, אלא את הסכום שהיה בידי השוכרים לשלם ברגע נתון. התובעת לא הציגה מכתב מזמן אמת המפרט את גובה החוב לשיטתה והדרך לחישובו וניתן להסיק שלכל אורך 13 השנים, חישבה התובעת את שכר הדירה לפי סך של 4,000 ₪ לחודש, כפי שהיה בשנת השכירות השנייה. התובעת, הייתה מודעת לכך שבדירה נדרשו מספר תיקונים, וייתכן שהעדיפה לא להידרש לתיקון הדירה מחד, ולא לדרוש עליה בשכר הדירה מאידך, מה שעלול היה להביא לסיומה של השכירות. נקבע שדמי השכירות נותרו על כנם, כפי שהיו בשנת 2012 – 4,000 ₪ לכל תקופת השכירות, החל מהשנה השנייה לשכירות ואילך. אם מחשבים את כל התשלומים של השוכרים בכל החודשים האמורים, ומחלקים במספר החודשים, יוצא שהתשלום הוא 4,000 ₪ לחודש. עם זאת, בשים לב לאורכה של תקופת השכירות, חודש אינו זמן סביר להודעה על סיומה, והיה על השוכרים ליתן הודעה על כוונתם לסיים את השכירות חודשיים לפני תום התקופה, משכך עליהם לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪.
זאת ועוד, נקבע כי אם אכן השוכרים לא שילמו לתובעת במשך חודשים ארוכים, קשה להבין מדוע לא נקטה בהליכים משפטיים. התובעת היא עורכת דין, ולה מספר דירות, אותן היא השכירה. במהלך השנים בהן התגוררו השוכרים בדירה, טיפלו שני עורכי דין בענייניה בנוגע לשוכרים, ולכן קשה לקבל טענה כאילו במשך 11 שנים צברו השוכרים חובות של מאות אלפי שקלים, והתובעת הניחה לחלק מהחוב להתיישן, מבלי לדרוש את פינוי הדירה או לנקוט הליך משפטי כנגדם. באשר לנזקים למושכר, נקבע כי אין להטיל על השוכרים את האחריות לנזקים אלו, שגם שיעורם לא הוכח. באשר לערבים, נקבע כי התובעת לא הודיעה לערבים שדמי השכירות אינם משולמים כסדרם, אלא מעת לעת. אף אם הייתה מוכיחה את טענתה באשר לחובות השוכרים, לא ניתן לייחס לערבים ערבות לחובות אלו.
לפני סיום התייחס בית המשפט לסיכומי התובעת, ככאלה המבטאים זלזול מופגן בבית המשפט ובהליך כולו. המסמך המכונה "סיכומים", שאינו חתום, אינו אלא טיוטה ראשונית, מלא הערות של כותב הטיוטה אל התובעת. במסמך ישנן הפניות לפסקי דין שאינם קיימים, הנסמכים על חוק מומצא – "חוק שכירות הוגנת". בית המשפט העליון קבע בעניין פלונית (בג"ץ 38379-12-24), מהם הכלים העומדים לרשות בית המשפט כאשר בעל דין מפנה לאסמכתאות דמיוניות, ובהם מחיקה על הסף או הטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. במקרה דנן, בו האסמכתאות הדמיוניות מובאות בסיכומים, אין משמעות למחיקה על הסף. הפנייה לאסמכתאות שאינן קיימות מטריחה במיוחד, וגורמת בזבוז זמן בבדיקת כל ההפניות. יש לפסוק הוצאות לדוגמא לטובת הנתבעים, וגם הוצאות לאוצר המדינה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסכום של 20,000 ₪. בנוסף, תישא בהוצאות לאוצר המדינה בסך 5,000 ₪.
לסיכום, התביעה נדחתה ברובה
התובעת יוצגה ע"י: בעצמה; הנתבעים יוצגו ע"י: עו״ד אמנון פרידמן
ת"א 77773-12-20
